שיחה שלישית: בין תום ראשון לתום אחרון

306 | עוזי שביט ענברי : מדוע שילר קורא לו "סנטימנטלי" דווקא ? שביט : מפני שהיחס שלו אל העולם הוא יחס של סנטימנט, של רגש, של אי-נחת ורצון לשנות . ענברי : לא סנטימנט במובן של געגוע ? שביט : יש כאן כפילות . מצד אחד — געגוע אל העבר , אל איזושהי מציאות אידיאלית שהייתה קיימת פעם, ומצד שני — כיסופים להגיע מחדש, בעתיד , לאחדות האבודה עם הטבע, לביטול הניגודים, לפיתוח מלוא יכולתו של האדם, תוך הרמוניה בין הכְּשָרִים האינטלקטואליים לבין הדמיון היוצר שלו . האמן הסנטימנטלי מבטא את הגעגוע, את הכיסופים, תוך מודעות חריפה לכך שהקרע, קרוב לוודאי, אינו ניתן לאיחוי . ענברי : הכיסופים האלה לטבע — לאיזה גן עדן אבוד שגורשנו ממנו כביכול — נתקלים במציאות מאוד אפורה . עיר, מפעלים, רחובות . איך אפשר לכתוב שירים על טבע אקזוטי — בערים אפורות, בדלוּת-היומיום הזאת ? שביט : משוררים רומנטיקנים רבים — משוררי האגמים באנגליה, למשל — בחרו לצאת מהעיר ולחיות באזורים נידחים . הם הרגישו שרק באזורים כאלה הם יכולים לכתוב שירה, להתמזג עם הטבע . ענברי : היינריך פון קלייסט, למשל, הלך ומצא לו מקום על אי באמצע אגם והתחיל לעבד בו חלקת...  To the book