שיחה שנייה: הַמַּרְאָה והמנורה

302 | עוזי שביט הרומנטיקה עשתה בעניין הזה מהפכה גמורה . היא העמידה במרכז את היחס בין היצירה לבין האמן : היצירה אינה משקפת עוד את העולם, אלא את נפשו של האמן, והיא מוערכת לא לפי מידת האובייקטיביות שלה, אלא לפי מידת האותנטיות . ענברי : אם להשתמש בדימוי של אברמס, האמן הקלאסי תפס את עצמו כ מראָה בלבד ( כלומר, מקור האור הוא העולם האובייקטיבי, והאמנות היא אך ורק מה שנקלט ב"מראה", שהיא תודעת האמן ) , ואילו הרומנטיקן תופס את עצמו כמקור-האור , כמנורה שממנה נובע הכול, כל העובדות, הדימויים, המטאפורות . שביט : מבחינת הרומנטיקן, העולם לא נעלם לחלוטין, אבל הוא נתפס דרך האספקלריה הזאת . דרך האמן . ענברי : המסקנה היא שכמספר הרומנטיקנים מספר העולמות . שביט : כן . לא האמן משקף את העולם, אלא העולם משקף את האמן . ענברי : אז אני שואל עוד פעם — עד כמה אנחנו, היום, רומנטיקנים ? שביט : המסורת הרומנטית בת מאתיים השנה, שמעמידה את האמן במרכז, היא בעצם המסורת המרכזית עד ימינו . היא מושרשת במושגים הבסיסיים שלנו, באופן שבּו אנחנו מעריכים יצירת אמנות . נכון שצצו מפעם לפעם תנועות שהתנגדו לרומנטיקה, שניסו להפוך את הקער...  To the book