|
|
חנן גוזנר גור 233 של לוריא ההולך ומאבד את יכולותיו הקוגניטיביות, תוך הזדהות עמוקה עם המצוקה שלו ושל אשתו . אנו חווים את אובדן ה"אני", המתחיל מהתפרקות גורמים פשוטים המובנים מאליהם, כמו שמות של אנשים מוכרים, התמצאות ברחובות שכונתך וברחבי ביתך, ועד תחושת הבלבול והכאוס השלם במוח הקיהיוני-שיטיוני . אין אנו יודעים אל נכון מה מרגיש אדם קיהיוני במושגים של אדם רגיל . הרי בעצם היותו קיהיוני אין לסמוך על מחקרים המדווחים על תחושותיו . כאן יש צורך בכוח הדמיון ובתיאוריו הסוחפים של המספר המעביר לנו את תחושות האובדן, התקווה, הרחמים והחמלה, ואולי אף התעוררות רגשות חבויים של משיכה ארוטית ואהבה רבה . במרכז העלילה ניצב סיפור "המנהרה" . כרופא אני מפרש את פיגורת המנהרה 3 כמסלול המלוּוה בתקווה לצלוח ( בשונה מפרשנויות אחרות שנכתבו על הספר ) את המחלה ללא הרס שלם ( של המוח ושל ה"אני" ) , כמנהרה העוקפת את המכשול ומאפשרת עתיד, מבלי להרוס את ההר . זוהי מנהרה שתוביל את לוריא עד לסצנת הסיום האניגמטית שבה ערבי יורה היישר במוחו של צבי חי - הלוא הוא צבי לוריא עצמו שנידון לדמנציה ההולכת וסוגרת עליו . יש כמובן פירושים פו...
To the book |
|
|