אהד זהבי 18 לשים לב למקום המרכזי שתופסת הספרות במסגרת הניתוח הפילוסופי שדלז עורך לשפה . דלז מחלץ מאפלטון את הדואליות האונטולוגית ומטעים את הזיקה של הדואליות הזאת לשפה, כמו הייתה השפה מורכבת משני ממדים נבדלים, הממד הרגיל וממד פוטנציאלי של "היעשות – משוגע" . "האם ייתכן שהיחס הזה חיוני לשפה, כמו ב'שטף' של דיבור, שיח פרוע שמחליק ללא הרף על מה שאליו הוא מתייחס, בלי להיעצר ? " שואל דלז . 4 נדמה שדלז מסמן כאן, באמצעות אפלטון, את הכיוון שיוביל את הפילוסופיה אל השימושים הייחודיים בשפה שהספרות יכולה להציע, וכפועל יוצא אל התפקיד המיוחד של הספרות במסגרת הלוגיקה של המובן . הדיון הפילוסופי הזה עצמו משוקע, יש לזכור, בתוך הקשר ספרותי : הוא מתקיים כולו בפרק שנפתח בקרול וסובב סביבו . מדובר אפוא בפילוסופיה שמתעניינת בשפה וששואבת לשם כך מהספרות . לאן מוביל, אם כך, "השיח הפרוע" הזה, השיח שמחליק ללא הרף על מה שאליו הוא מפנה או מתייחס ? הוא מוביל אל פרקטיקה לשונית שפועלת באופן ייחודי על השפה ; הוא מוביל אל הספרות . "סופרים, כפי שפרוסט אומר, ממציאים שפה חדשה בתוך השפה, שפה זרה…", אומר דלז, לא אחת . 5 מניתוח ה...
To the book