|
|
| 67 תזה לרוב עותרת התמה אל גורם חיצוני, איזה "אחראי" למצב הביש : אלוהים, הגורל, העולם, החיים, האנושות או דמות סמכותית כלשהי ( הורה, מנטור, מעסיק ) . תזה נבונה, לעומת זאת, תכוון את הזרקור אל הקובל עצמו, תשדלו לבחינה עצמית, ותמליץ לו לבדוק את אחריותו לפגיעה שהוא חווה . היא גם תציע את האפשרות שהאשם הוא בתפיסה כוזבת כלשהי, שהטעות היא של השקפה סובייקטיבית, ובמיוחד של ציפיות שאין להן בסיס סביר — ולא של המציאות האובייקטיבית כשלעצמה . אם התמה מגלמת את האומץ של הכותב להביט בנושא שמכאיב לו, הרי שהתזה מגלמת את האומץ שלו לפקפק בצדקתו ובתפיסת עולמו, ולבדוק את אחריותו למצב הביש . קובלנות כגון "העולם רע" / "הגורל אכזר" / "כולם מפחדים מקרבה" מופנות כולן כלפי חוץ ו / או מסתתרות מאחורי הכללי והמיסטי . תזה נבונה ממקדת ומפנה אותן כלפי פנים . היא עונה עליהן כך : "העולם תמיד ייראה רע למתקרבן" / "להאשים את הגורל זה קל" / "אני הוא שמפחד מקרבה, ולא כולם . ואני מפחד משום שאני חרד לחירותי, אך דווקא משום כך אני אסיר" . כל אלו הן תזות, טיעונים עקרוניים של הכותב . הלימות תמה-תזה באופן כללי פועלות התמה והתזה ככוחות...
To the book |
|
|