|
|
200 פרק שביעי 9 נדיר שמפציעים רואה לעצמו הישג בהיחלצות מן "הביצה המעופשת ההיא" . במכתביו געגועים — אמביוולנטיים, מהולים בקטרוגים חריפים — לעולם שהותיר מאחריו . גם כשהוא כותב, מיד לאחר עזיבתו, "חש אני בחסרונם של הערבים . רק מן העיתונות נודע לי על-דבר הרמדאן", מיד בהמשך אותו מכתב הוא מברך על עקירתו מחיי "השעמום וההתנונות" . 10 השינוי ביחסו של שמי לערבים מופיע במובהק לאחר מאורעות תרפ"ט, ובייחוד בימי המרד הערבי הגדול . אם קודם לכן עוד חש בחסרונם, כעת נוכחותם ממלאת אותו אימה . הוא מספר על נסיעה ברכבת לירושלים : כל הקרון שהיה מלא יהודים נתרוקן בן רגע ואני נשארתי לבדי עם עוד אחדים מבני דודנו בעלי העיניים הלוהטות שמחשבות ומזימות מרצחים לנות תחת עפעפיהם . חששתי ושיניתי את התכנית וקפצתי סמוך לזיזת 11 [ ההדגשה הרכבת, נסעתי לת"א על מנת לנסוע משם באוטו לירושלים . במקור בשני קווים ] ובשנה שלאחר מכן הוא כותב : נוסע אני מדי יום ביומו בין רחובות הערבים ועיני המרצחים אורבות 12 ולועגות מכל צד ועבר . כעת שמי, המומחה ללשון ותרבות ערבית, כבר לא רואה לפניו אפשרות לפנות אל היושבים בקרון בערבית, שפתו מבית, ולש...
To the book |
|
|