מוות בלתי נמנע

188 המפה והטריטוריה צמודה ללחיו של חברו, כשהם בוחנים את בוא ההכרעה . ׳ככלב ! ׳ אמר, דומה היה כאילו תישאר החרפה קיימת גם לאחר שהוא לא יהיה עוד . ( קפקא, ,1975 עמ׳ 234 ) . לוי מתקשה לעכל את הסיום האכזרי אך הבלתי נמנע : חשוב איך מסתיים הספר, מהי התמונה האחרונה שלו : השמים הכחולים, ההוצאה להורג באופן המסוים ההוא, בידי שני האנשים המסוימים הללו, כלומר, למעשה שני רובוטים שכמעט לא מדברים, שמחליפים מחמאות תפלות ואדישים לחלוטין . הם מכירים היטב את דרך ההוצאה להורג, רוצים שהכול ייעשה כמו שצריך, לפי ההוראות שקיבלו . אבל זה הרי פסק דין מוות, ולכן הם מסובבים את הסכין בתוך הלב . הסוף הזה אכזרי כל כך . . . נראה לי שהוא ספוג מצוקה, ייסורים, שבוודאי הם האמת : אנחנו נמות, כל אחד מאתנו ימות, פחות או יותר ככה ( בלפוליטי, ,2007 עמ׳ 184 ) . במאמר תגובה שפורסם לאחר התרגום, מדגיש לוי שתיאור מזעזע כזה לא יכול לכתוב ניצול אושוויץ : אולי בגלל חוסר יכולת או חוסר דמיון, אולי בגלל כבוד שקפקא לא רחש למוות, או אולי פשוט בשל פחדנות . אולם אף על פי שלוי מעיד על עצמו שלא היה יכול לכתוב סוף כזה, אין הסוף הזה אניגמטי בעבור...  To the book