תפוסה עם גבר

22 נחשבה בעיניי . גם אם אמרו לי מאות פעמים שאני יפה ( או חכמה, אבל זה לא היה כזה חשוב ) , שום גבר, מלבד אבי, לא אישר לי זאת . כלומר לא האמנתי אף לא לשנייה לאמירות האלה . כל הזמן תהיתי אם אני רזה מספיק, לבושה יפה מספיק, האם בכלל יום אחד אמצא חן בעיניהם ? הייתי בטוחה בכל מאודי שלא, שלבטח אסיים את חיי לבדי, בלי שאדע אי-פעם אהבה מהי . בעוד מוחי מתפוצץ מרוב מסרים רומנטיים שמנחילים לילדות, נשמעתי אכן דרמטית מאוד . ובכל זאת ליוותה אותי עדיין התחושה שבחורים בני גילי מעדיפים להפגין תדמית של ביצועיסט צורך מין ( משהו שלא ממש התחשק לי לתת, אבל אם זה מה שצריך לעשות כדי שלא ישליכו אותך כמו איזו גרב ישנה, אז קדימה ) — וזאת על חשבון אהבה . זו נורת אזהרה שעליה גדלות כל הנערות, ומה שמצופה מכל הנערים הנדרשים להימנע מרגשות . היה לי מזל כי פגשתי מישהו שלא דרש ממני מין ולא חשש להודות שגם הוא מחפש אהבה . בגיל שבע-עשרה, לא ממש אהבתי את עצמי, וחמקתי ממש בדקה התשעים מכמה אנשים מזוויעים ( אף שיש הרבה מאוד כאלה ) שהכאיבו לי, אפילו בלי שאדע זאת . ברור שבאותם ימים לא הייתי פמיניסטית . למעשה באותה תקופה עדיין לא ביט...  To the book