הקדמה

14 | מסות ונאומים מאת אודרי לורד או בין אם זה ב"פנים אל פנים : נשים שחורות, שנאה וכעס" שנכתב לאחרונה, שחוקר את השורשים הגזעניים הלבנים של העוינות שקיימת בין נשים שחורות : אנחנו נשים שחורות שנולדנו לתוך חברה שמשוקעת בתיעוב ובוז לכל מה שהוא שחור ונשי . אנחנו חזקות ושורדות . אנחנו 2 גם מצולקות מאוד . יצירתה של לורד מרחיבה, מעמיקה ומעשירה את ההבנה של כל אחת מאתנו באשר למה פמיניזם יכול להיות . אבל מה לגבי ה"מתח" בין שירה לתיאוריה, בין הספֵרוֹת הנפרדות ולכאורה בלתי-ניתנות-ליישוב הללו ? נאמר לנו ששירה מבטאת את מה שאנחנו מרגישות, ותיאוריה מציגה את מה שאנחנו יודעות ; שהמשוררת יוצרת מתוך אש רגעית, בעוד עמדתה של התיאורטיקנית היא, בהכרח, צוננת ומחושבת ; שהראשונה היא אמנות ולכן נחווית באופן "סובייקטיבי", והאחרת היא מחקר שנבחן בעולם ה"אובייקטיבי" של הרעיונות . נאמר לנו שלשירה יש נפש ושלתיאוריה יש שכל, ושאנחנו צריכות לבחור בין השניים . סדר הדברים הלבן המערבי הפטריארכלי מחייב שנאמין שיש מתח פנימי בין מה שאנחנו מרגישות לבין מה שאנחנו חושבות — בין שירה לתיאוריה . קל לשלוט בנו כשחלק אחד בעצמי שלנו מפוצל ...  To the book