דאגה הורית

"אוקיי . מה אתה צריך שאני אעשה ? " "אני רוצה שתלכי לחדר הסמוך, היכן שאמא שלך נמצאת, ותשימי אותי על רמקול . " אויש . מה, הוא רציני ? הוא קרא את המחשבות שלי . "כן, אני רציני," אמר . הלכתי לחדר הסמוך ואמרתי לאמא שלי שאני רוצה שהיא תשתתף איתי בשיחה . היא הסכימה . "שלום, תמר . נעים מאוד להכיר . " "שלום," היא אמרה בחוסר נוחות מוחלט . "גם אותך . " "שירלי, תגידי לאמא שלך תודה ושאת מצטערת . " מה ? "תגידי לה . " ופתאום, ממש משום מקום, התחלתי לבכות . לא ידעתי למה הרגשות השתלטו עלי . איכשהו מלמלתי, "תודה ואני מצטערת . " "מצטערת על מה ? " "תגידי לה למה . תגידי לה על מה את מצטערת . " בהתחלה לא ידעתי . חפרתי עמוק בשביל לחפש את התשובה . נעם ואני דיברנו על זה בדיוק, לא ? "על כך שאני עושה את הדברים באופן שונה," אמרתי לבסוף . "על כך שאני עושה את הדברים בצורה שאת לא מבינה, בצורה שלא מקובלת עלייך . " האם זו הייתי אני שדיברה ? הרגשתי כאילו אני על רכבת הרים, לא יודעת לאן המחשבות והמילים שלי ייקחו אותי . "על כך שאני נמצאת רחוק ממך וממשיכה להישאר רחוק," המשכתי . עכשיו היה תורה לבכות . אמא שלי היתה תמיד הטיפוס ...  To the book