כבר ממש כעסתי . "אתה לא רואה שאני מצילה את חייו ? " "כן, אבל יש לזה מחיר ואת מתעלמת ממנו . " "מחיר," בנקודה הזאת כבר בכיתי . "לא אכפת לי משום מחיר . " "אבל לי אכפת . הסיבה שאני לא יכול לנהל איתך שיחה זה בגלל שכלום מלבד האוטיזם לא משנה לך יותר . פעם היו לנו שיחות . . . " הוא אמר ובא להתיישב לידי . "בעבר היה לנו כיף," הוא לקח את ידי בידו . "עכשיו זה הכול פחדים ועבודה קשה ועצב . אני לא מאבד רק את הבן שלי בגלל מצבו, אני מאבד גם אותך . " אחרי אותו יום החלטנו על כלל חדש . פעם בשבוע אנחנו יוצאים לארוחת ערב, רק שנינו . ארגנו בייביסיטר שתעזור לנו, לא רק בשעות שאחרי הגן, אלא גם בכל ערב שבו אלכס ואני נחליט לצאת . בפעמים הראשונות שיצאנו נרדמתי תוך כדי הארוחה . בהמשך הצלחתי להישאר ערה במהלך הארוחה, ואז הייתי נרדמת באוטו בדרך הביתה . ככל שעשינו את זה יותר, כך השיחות שלנו הפכו טובות יותר, ולפעמים אפילו הצלחתי ממש ליהנות מהן, אפילו כשהן לא נסובו סביב אוטיזם . השנים חולפות ואנחנו ממשיכים לעשות מאמץ לשמר את מערכת היחסים המיוחדת שיש לנו . כשאנחנו מרגישים שהלחץ והמתח עומדים לשבור אותנו, אנחנו מנסים לזכור ...
To the book