ההתחלה. שיחת הטלפון

שהיא נמנעת במכוון מליצור איתי קשר עין ומתמקדת בדן, שהעסיק את עצמו בטיפוס על שולחן האוכל . הוא היה רגוע לגמרי ונראה שמח לראות אותי . כאשר הצליח לטפס על שולחן האוכל, למרות מאמציה של הגננת לעצור אותו, הוא נעמד שם מצחקק, כאילו אומר לה, אמא שלי פה ואני יכול לעשות מה שאני רוצה . דן היה כמעט בן שלוש ולא דיבר עדיין, מלבד כמה מילים שרובן בעברית . כשהוא נולד, בניו יורק, המליצה לנו הרופאה לדבר איתו רק בעברית . היא הבטיחה לנו שכאשר ילך לגן ייחשף לאנגלית וכך יהיה דו ‑ לשוני . עוד אמרה שרק טבעי שאנחנו, כישראלים, נדבר איתו בבית עברית . זה כנראה נכון אצל ילדים רגילים, אך כשדן שמע אנגלית בגן הוא רק התבלבל . המעבר שלו לגן היה הרבה יותר קשה מאשר לילדים אחרים . בדרך לאוטו, בעודי מנסה לעכל את מה שקרה, לבי שקע . היתה לי תחושה שהדברים שאמרנו לעצמנו, שהוא הצעיר ביותר בגן ושיש לו בעיה של שפה בגלל העברית, היו רק חלק מהתמונה . כשהגענו הביתה, רצתי מיד לחדר השינה להתקשר לגברת שטרן, מנהלת הגן . גברת שטרן קיצרה בדבריה . היא אמרה לי שעלינו לקחת את דן לאבחון התפתחותי . היא נתנה לי מספר טלפון של מישהי שיש לה המלצות טוב...  To the book