עת לחיות׀ 155 קבענו להיפגש . הבית היה שקט . זה היה יום לאחר תום השבעה, והבנות המתינו לי בדריכות . האבא ישב ואכל, הביט בי לרגע והדף את צלחת המרק מלפניו, אך אני סימנתי לו שימשיך לאכול, והוא המשיך . הבת הציגה אותי כרופא, וניכר היה שהוא הבין אך לא שאל לסיבת הגעתי . הבנות היו מכונסות באבלן ועדיין המומות מפטירת האם . אחת הבנות שהגיעה לשבעה תכננה לחזור לביתה בחו"ל, דבר שהגביר את המתח . ביקשתי לקבל רקע רפואי, והתמונה הרפואית התבהרה . האב סבל מהפרעת קצב לב מסוג פרפור פרוזדורים, שגרם לתסחיפים מהלב למוח, ואלה גרמו בתורם לאוטמים ולחסימות כלי דם ולירידה קוגניטיבית משמעותית בעיקר בזיכרון, בתובנות ובשיפוט . למרבה הפלא, אישיותו היתה שמורה, תפקודי השפה היו תקינים, דיבורו קלח, והוא היה מלא חיוניות ובמצב רוח טוב . לא ניכרו בו צער או אבל, והוא לא הזכיר את אשתו . באופן שלא תאם את הסיטואציה, הוא זיהה את בתו כאשתו, ולא היה מודע כלל לפטירתה של אשתו . הוצאתי את מד לחץ הדם כדי להזכיר שאני רופא ומתעסק בגוף, אף שכוונתי היתה להתמקד באופן שבו הוא מבין את הסיטואציה, ביכולתו השכלית ובשיפוטו . לחץ הדם שלו היה נמוך מאו...
To the book