|
|
ע ו ב ד ת י ו ת 132 השנייה שלי הצטרף אלי עוד רופא . היינו אחראים על אוכלוסייה שבשוודיה היו משרתים אותה מאה רופאים, ובכל בוקר בדרך לעבודה אמרתי לעצמי, "היום אני חייב לעשות עבודה של חמישים רופאים . " אשפזנו כ- 1,000 ילדים חולים מאוד בכל שנה, בבית החולים הקטן היחיד באזור שלנו, כלומר כשלושה ביום . לעולם לא אשכח איך ניסיתי להציל את חייהם של הילדים האלה . כולם סבלו ממחלות קשות כמו שלשולים, דלקת ריאות ומלריה, שהסתבכו לעתים קרובות בגלל אנמיה ותת-תזונה . למרות מיטב מאמצינו, אחד מכל עשרים מהם מת . כלומר, בכל שבוע מת ילד אחד, וכמעט כל הילדים שמתו יכלו להבריא אילו היו לנו משאבים רבים וטובים יותר ועוד אנשי סגל . הטיפול שיכולנו לתת היה בסיסי ביותר : תמיסות מים ומלח וזריקות לתוך השריר . לא נתנו עירויים : האחיות עדיין לא רכשו את המיומנות הדרושה לכך, והתקנת העירויים ופיקוח עליהם היו גוזלים מהרופאים זמן רב מדי . כמעט לא היו לנו מכלי חמצן, והיכולת שלנו לתת עירויי דם היתה מוגבלת . זאת היתה הרפואה בעוני קיצוני . באחד מסופי השבוע בא אלינו חבר — רופא ילדים שוודי שעבד בבית חולים קצת יותר טוב בעיר גדולה יותר, ...
To the book |
|
|