תושייה

200 | מחשבות והמצאות הוא כעס על עצמו עד כדי כך שהוא קרע את חתיכת הבשר הזאת, זרק אותה לשיחים, חזר למכונית, ונסע לחדר המיון בדילי, טקסס, 25 קילומטר משם . כשהגיע לבית החולים, אמרו לו, "נהדר, אנחנו יכולים לחבר לך מחדש את האגודל . איפה החתיכה ? " והוא אמר, "אה, זרקתי אותה לשיחים . " הם נסעו בחזרה, עם האחיות וכל האחרים, וחיפשו את החתיכה במשך שעות, אבל לא מצאו — בעל חיים כלשהו אכל אותה מן הסתם . הם החזירו אותו לחדר המיון ואמרו, "תראה, אתה תצטרך השתלת עור בשביל זה . אנחנו יכולים לתפור לך את האגודל לבטן ולהשאיר אותו שם למשך שישה שבועות . זאת הדרך הטובה ביותר לעשות את זה . אפשרות אחרת היא לקחת לך חתיכת עור מהתחת ולתפור אותה לאגודל . זה אף פעם לא יהיה טוב באותה מידה, אבל היתרון הוא שהאגודל לא יהיה תפור לבטן שלך למשך שישה שבועות . " והוא אמר, "אני בוחר באפשרות השנייה . קחו עור להשתלה מהתחת שלי . " וזה מה שהם עשו . זה היה מוצלח מאוד, והאגודל תפקד . אבל הדבר הכי מצחיק בסיפור הזה הוא שיש לי — לכולנו יש — זיכרונות חיים להפליא מסבי, ואני זוכר היטב את הטקסים שליוו את הבקרים שלו . הוא היה מתעורר, אוכל דג...  To the book