באושוויץ, במאוטהאוזן, בצעדת המוות, שרדתי בזכות היכולת לשאוב מעולמי הפנימי . מצאתי תקווה ואמונה בחיים שבתוכי, גם כשמסביבי היו רעב, עינויים ומוות . אחרי הפלשבק הראשון שלי, התחלתי להאמין שעולמי הפנימי הוא המקום שבו חיים השדים . שעמוק בתוכי יש גורם הרסני . עולמי הפנימי כבר לא הזין אותי, הוא היה למקור הכאב שלי : זיכרונות בלתי פוסקים, אובדן, פחד . יכולתי לעמוד בתור לדוכן הדגים, וכשהמוכר קרא בשמי ראיתי את פניו של מנגלה מולבשים על פניו . היו בקרים שבהם נכנסתי למפעל וראיתי את אמי לצדי, ברורה כשמש, ואז ראיתי אותה מפנה אלי את גבה והולכת . ניסיתי לסלק מעלי את זיכרונות העבר . חשבתי שזה עניין של הישרדות . רק אחרי שנים רבות הבנתי שבריחה אינה מרפאת כאב . היא מחריפה אותו . באמריקה הייתי רחוקה גיאוגרפית יותר מאי ‑ פעם מבית הכלא של עברי . אבל כאן נעשיתי כלואה יותר פסיכולוגית משהייתי קודם . בבריחתי מהעבר - מהפחד שרדף אותי - לא מצאתי חירות . הפכתי את האימה לתא סגור ונעלתי אותו בשתיקתי . * עלתה ופרחה . רציתי שהיא תרגיש רגילה, רגילה, רגילה . אבל מריאן וכך היה . למרות חששותי שהיא תגלה שאנחנו עניים, שאמה פוחדת...
To the book