יפתח אלוני / מגֶבַע לקאסר אל יהוד: נסיעה ספרותית עם נורית זרחי

324 | יפתח אלוני כשהייתי בת חמש . אני זוכרת רק את המבט שלו, עיניים שמסתכלות בי באהבה, כשאימי, שהייתה משוגעת לא קטנה, תובעת ממני להיות ילדה נורמלית . לפעמים נדמה לי שאני שומעת את קולו, אבל אני לא בטוחה . האובדן הוא פטיש שמפורר הכול . כל מה שנשאר לך זה ללכת בַּשביל, לעקוב אחר הפירורים" . "אני הולך פה לאיבוד" . "אולי זו חוויית הבית, נדמה לך שאתה חופשי בתוכו . זוהי חירות של אסירים, אסירי עולם . וככל שחולפות השנים הבית מושל בך, וכך יוצא שהוא נהיה למרכז . מי רוצה לחיות במוזיאון של עצמו" ? " [ . . . ] הנה שולחן הכתיבה שבחרתי בשוק, / זה שמעולם לא אהבתי, / ניצב עדיין בחדרי אחרון כהר . / עדרי כוסות וספלים, אלה / שחצו איתי סיפי נישואין, / שפתי ילדים חתומות בחלב . / תמיד ייוותר אחד ללכת בעקבותיי [ . . . ] " . אני מקריא לה אחד משיריה . "זה אני כתבתי" ? היא משועשעת . "טוב, די לדבר עליי, מה איתך" ? "אם אני יצור מהחלל שמסתכל עליי, העדויות די ברורות, הבית מושל בי . אני מתגורר באותו מקום אין - סוף שנים, הדברים שלי שם, המשפחה . . . בורגנות במובן הקלסי . בקיבוץ גרו בחדרים . כשמישהו היה אומר בית הוא התכוון...  To the book