אריאל הירשפלד / ציפור האינסוף: הערות על לשון השירה של זרחי

החושך צבע הצבעים | 157 נַנִיחַ שֶבְּמֶרְכַּז הָעֵץ יֵש עֵץ וּבְמֶרְכַּז הַבַּיִת בַּיִת וְיוֹשֶבֶת שָם צִפּוֹר אִלֶּמֶת מְחַכָּה, מִי יִתֵּן לָהּ קוֹל . יִתֵּן לָהּ אֶמְצַע, דֹפֶן מִי זֶה שֶקּוֹלוֹ נוֹטֵף מִקְצֶה אֲגוּדָלָיו ? יֵש לְהוֹדוֹת הָעוֹלָם הוּא נְטוּל עֶצֶם, בָּעֵץ אֵין עֵץ, בַּבַּיִת אֵין בַּיִת, וְאֱגוֹזֵי בֶּכִי מִצְטַחֲקִים 1 . לְמַרְגְּלוֹתָיו ראשית יש לראות כיצד עשוי השיר מהלך רצוף אחד שאינו שוכח את פתיחתו, וכי הוא שעוּן על מבנה של טיעון : "נניח . . . " ו"יש להודות . . . " . שנית יש לראות כי הוא מזמין את הקורא להשתתף בדיון, גם בהנחת היסוד וגם ברגע המפנה, ההיווכחות ומפח הנפש, המובילים את הדוברת "להודות — העולם הוא נטול עצם, בעץ אין עץ, בבית אין בית . . . " . זו הזמנה להשתתף במבט ובחוויה קיומית הגלומה בו . ההנחה "שבמרכז העץ יש עץ ובמרכז הבית בית" אינה עוסקת כמובן בטבעו החומרי של העולם אלא בהוויה רגשית המקבלת תוקף של ישות . העניין גם אינו נוגע במטפיזיקה של העץ או הבית אלא ביכולתן של המילים הללו ושל מסומניהן להחזיק את משמעותן הסמלית, הרגשית והקיומית . האם "עץ" ו"בית" יכולים...  To the book