עינת יקיר / החסידה והשניצל: מחשבות על הכתיבה של נורית זרחי

64 | עינת יקיר 2 . זו לא אנרכיה — זו "טלטלת המסורת" . המסורת הספרותית והמסורת התרבותית והמסורת הנפשית . רגל אחת של זרחי נעוצה עמוק בקרקע העבריות והישראליות, לא רק מבחינה ביוגרפית - גיאוגרפית - נפשית, למשל כבת לאב משורר, למשל כבת קיבוץ סוררת, למשל כמי שהתייתמה מאב בגיל צעיר — זו תשתית נפשית - לשונית שלמה, שהיא מרבה לדבר עליה וכותבת עליה ומתוכה, ומתוך אהבתה הגדולה והקונפליקטואלית - כל - הזמן לשורשים האלה שניטעו בה, שהם חלק ממנה . אבל יש רגל נוספת, יתומה מאב ומקיבוץ ומהמוסרות הרחבות הנגזרות מכך, והיא תלויה באוויר . והרגל הזאת עושה דברים "על דעת עצמה" וכנגד, מתוך אי אמון גדול כל כך עד כי נדמה לפעמים ששתי הרגליים ניתקו מן הקרקע . משעה שהמסמר הותק מהקיר אל האוויר אפשר להיזכר בסיפורי האהבה הגדולים ביותר שידענו, רוויי הקונפליקטים ; אפשר להיזכר בבנות הים האבודות שנתגלגלו לשבת על סלע ; העולם הזה מוכר לנו, אבל לא ככה : מבת הים המסורתית נותרה הישיבה לבדה . מהגבר המסורתי נותרה הכורסה - הכי - טובה - שלו לבדה . בת הים המסורתית ( אולי הפנטזיה הגברית המסורתית על האישה ) התיישבה לגבר המסורתי בכורסה ( או...  To the book