אחרית דבר

162 לא יסור שבט מיהודה שאפשר למצוא במקורות היהודיים . הוגים בימי הביניים, כמו הרמב"ם למשל, פיתחו מודל של ישות פוליטית יהודית המבוסס על המלך-פילוסוף האפלטוני . הקו הרפובליקני נסוג לשוליים או הודחק במודל הזה . שלא במפתיע, הרמב"ם וכמה מממשיכי דרכו, כמו הר"ן, משליכים את יהבם על מנהיגות חזקה, שלה נתון שיקול דעת רחב, לרבות רשות להפר את חוקת התורה לצרכים פוליטיים . כפי שהבהיר ליאו שטראוס, הרמב"ם העדיף את משנתו הפוליטית של אפלטון על פני זו של אריסטו . רעיון המלך- פילוסוף, שתוּוך בידי הוגים מוסלמים כמו אל-פאראבי, התיישב טוב יותר עם הארכיטיפ של המחוקק הקדוש, משה הנביא, משיכול לעשות זאת המשטר המעורב של אריסטו — וזאת בהנחה שהיהודים הכירו את ה פוליטיקה . התיאוריה הפוליטית האפלטונית של הרמב"ם נקשרה בתפיסת הנבואה הניאו-אפלטונית שלו . אבל אחרי מאה של משטרים עריצים, רעיון הנבואה — והתלות העזה במנהיגות כריזמטית שמשתמעת ממנו — אינו משמש נקודת מוצא מפתה במיוחד למחשבה הפוליטית בימינו . היום מודגשת יותר יכולתם הנאצלת של אנשים לקבל החלטות במשותף, בהעדרה של מנהיגות ריכוזית . לכן בחרתי להבליט את הממדים הרפובלי...  To the book