התבגרות בעיר העברית הראשונה

[ 28 ] אניטה שפירא לשחזורו, ובד בבד לרצון לסתום עליו את הגולל, לשכוח אותו כליל . באתי לארץ בגיל צעיר ולפיכך לא היה לי מבטא זר בעברית . לאחר שהשילו מעליי את הבגדים שהבאנו מאירופה, בייחוד את גרבוני הצמר שנראו כמו מכנסיים ועליהם עוד נהגתי ללבוש חצאית – הופעה שהייתה אחד הגורמים לצחקוקים בכיתה – והלבישו אותי בגדים מקומיים, לא נראיתי ולא נשמעתי שונה מכל צברית בת גילי . פרט לשם, שום דבר לא הסגיר את העבר . ואני לא רציתי שידעו עליו, אך גם לא הייתי מוכנה להחליף את השם . העבר היה הסוד הכמוס שלי . אבל עכשיו, כשנעשיתי מודעת ל"אני" שלי, ביני ובין עצמי הרביתי לחשוב על העבר, שעליו ידעתי כה מעט : אולי אני משושלת דוד המלך ? הבקיעה של ה"אני" הייתה מלווה גם בהפצעת יכולות לימודיות . עד שסיימתי את לימודיי בכיתה ד' הייתי כביכול נתונה בערפל, או אולי בדיכאון ; תלמידה בינונית שאינה מודעת לעצמה, אינה פופולרית ואינה מחפשת חברות . רוזה מעולם לא הלכה לימי הורים בבית הספר : רק בנו הקפיד להיפגש עם המורה . ואני האזנתי בחצי אוזן לדיווחים שלו : "היא בסדר, לא מצטיינת" . רק בכיתה ה' התחלתי להשתתף בדיונים בכיתה, להתבלט בלי...  To the book