אני אניטה

[ 20 ] אניטה שפירא הכנתי שיעורים, שיחקתי בבובות . הבובה הגדולה תוקנה בבית מלאכה אורתופדי שהיה בחצר הבית . למדתי להעסיק את עצמי . בצהריים יצאתי לאכול במסעדה של בית הספר, שאת האוכל שהוגש בה הכינו התלמידות בשיעורי תזונה ( לבנים היו שיעורי מלאכה ) . זה היה אוכל בלתי אכיל . כל יום היה המחזה חוזר על עצמו : אני לא הייתי מסוגלת לאכול את האוכל, והמורה לתזונה לא הסכימה לוותר לי : "את תישארי כאן עד שתגמרי הכול" . לא עזרו דמעות ותחינות, כי הנה אני מאחרת לשיעור – הייתי חייבת לבלוע את החצילים והגבינה הלבנה . שנאתי את הטקס היומי הזה . רוזה תמיד ראתה במשמנים הגנה מפני מחלת ריאות ודאגה להאביס אותי . למדתי שאין טעם להתווכח על כמויות האוכל, ודי מהר שימש הדקל הנמוך שהיה בחצר מקום המפלט של הסנדוויץ' הגדול המרוח במרגרינה שרוזה ציידה אותי בו . שנתיים תמימות נאלצתי לאכול במסעדת בית הספר, עד שאזרתי עוז ושיקרתי לרוזה במצח נחושה : "ילדים בכיתה ד' כבר לא אוכלים במסעדה", הודעתי לה . רוזה נראתה ספקנית, אך השלימה עם העניין . בסוף שנת הלימודים הראשונה הקפיצו אותי כיתה, כדי שאלמד עם בני גילי . מורה פרטית, אחותה התאומה...  To the book