|
|
64 אספת עם בנפש אחת 65 באור יקרות . הזוכה לה — אחת היא מה גורלו — הוא אדם מאושר . לפיכך הוא, שמקננת בו הוודאות כי לא נוצר לאהבה, מבכה את מר גורלו . הוא מייחל לפחות לחמלה עליו, אך, להרגשתו, הוא נותר בדד, ורק הוא חומל על עצמו . הוא בטוח שלא ניתן לאהוב אותו ואף לא לחמול עליו — “כי לעולם אין רחמים לפצועים בנפשם“ ( סה“נ : 291 ) . לדעתו, אין בו תכונות שימשכו אליו איש . מדוע המשורר סבור שאיש אינו אוהב אותו וכי הוא נדון לא להיאהב ? ראשית, פסואה חי בהרגשה שהוא מוקף “קור שחור“ ואינו זכאי למאומה ( הע“ל : 322 ) . שנית, הוא רואה בעצמו פגוע נפש, והוא מודע לכך שהחֶברה מרחיקה מעליה אנשים מסוגו . הם אינם זוכים אפילו לחמלה . שלישית, פסואה חושב שכדי לזכות באהבה, צריך אדם להיות ניחן ביופי : “זכאי לאהוב רק מי שיופיו מוחלט . / רק גוף מושלם יכול לבקש נשיקות“ ( שם : 273 ) , ואילו הוא חש שלא זכה במתת החן, ועל כן צו הגורל הצודק גזר “כי אינו זכאי / למאומה מן האהבה“ ( שם ) . הוא סבור שגם אילו אהב מישהו — דבר שאת אפשרותו הוא שולל מספר פעמים — לא היה נאהב . כמבוגר נמנע פסואה מהתבוננות בראי בגלל הדחייה שמראהו 66 רוא...
To the book |
|
|