ייעוד הזיכרון והשִכחה בתהליך היצירה

מ א י ר א פ ל פ ל ד 220 הבלתירו לזיכרון הקשרבמעלה ההופך למרכז וזאת כל עוד הוא קשור בטבו . לאלאמצעי בזעיר אנפין מחקה התפתחות האמנות המערבית בקווים כלליים את מהלך ; זהו הפסל האלילי הניתן למראה ולמישוש בידי המאמין – רנו . מהאש סיפו ביניימית, אובייקט פולחן מופשט מנפחיות- זוהי האיקונה הימי – לתפילה אל הסיפור, תיאור הנרטיבים הגדולים התנ"כי והמיתולוגי בידי הציור ; הפסל זהו הרחש – לנוכחות המקום המקודש ; עשרה-ההיסטורי במאה השש יסטי העמום והנסתר בחלק מציורי הנוף והטבע הדומם במאה השבעהפנתא עשה . מ- בהם התהלכו אלים ואנשי ש נופים וחפצים שהם אך זכר לנופים ,עשרה- בלתי אך האם סיפורנו אינו אף סיפורו של כל אדם ? הילד הנוגע בעולם באופן הדורש,הצעיר העומד על דעתו ; , אשר בקרבו הרחש המיתולוגי חיאמצעי מבקש להיות מודע ובמעשהו זה מרחיק את עצמו מהיכולתה בכוונות הנסתרות, מֵחֵקֶרמפוכח,והאיש המגיע לגבורות, היודע את סיפור המעשה ; לגעת במוחשי הכוונות הנסתרות ומבקש שוב את מוחשיות מגעו של הילד בהוויה . בו פועל האדםשזיכרון המעשה המגי של סיפורנו הוא הזיכרון, השדרהחוט ומאוחר יותר,סים נִ-מעשה, כבעל-בעולם, שותף בקורותיו לא...  To the book