שבילי מסע: בין האישי לחברתי־לאומי בטיפול, בדיאלוג ובזיכרון

שבילי מסע / / 35 סיפרו חלק מהמשתתפים שהיו להם זיכרונות אחרים, שאינם קשורים במלחמות, אך הם לא ידעו אם להשמיע אותם אם לאו . התחדדה התהייה בעניין יכולתו של כל אחד מהמשתתפים להציב את הזיכרון האישי שלו מול זיכרונות המלחמה המאחדים כל כך – אולי עדיף לוותר, להיכנס לבועה ולהתנתק ? משתתפת שעלתה מאתיופיה העלתה סוגיה מעניינת נוספת ; היא סיפרה שגדלה במשפחה ברוכת ילדים, ושאימה ידעה תמיד להתייחס אל כולם באותו אופן ולחלק ביניהם את האוכל שווה בשווה . להתרשמותנו, לא היה זה מקרי שמשתתפת אתיופית העלתה את הזיכרון הזה, שביטא רצון ושאיפה ליחס דומה של המנחים בקבוצה והמנהיגים בחברה לעולים מאתיופיה . לדעתנו, לא הייתה זו רק קריאה מייצגת של עדה מקופחת ומתויגת, אלא קול מחאה חברתי-ישראלי אקטואלי הקורא לשוויון ולצדק חלוקתי של משאבים ויחס . אבל דבר זה קרה בקבוצה – ויכול אולי אף לקרות במדינה – רק לאחר שיח ביטחוני קולקטיבי, או כאשר מגיעים מים עד נפש אצל עדה מקופחת . הקבוצה התנהגה כמו החברה ישראלית כולה : רתוקה, נשאבת ומפחדת ממלחמות, ושואלת את עצמה לגבי פשר העניין . מתי הדיבור על המלחמה הוא מחויב המציאות, ומתי הוא הגנה ...  To the book