המקרה המוזר של הטנגו הארגנטינאי בשעת לילה הרהורים על טנגו ופסיכואנליזה

184 ירון גילת בחיוך לבן ובמבט עגול, שאלה רק אם אני הוא ירון, הושיטה לעברי יד ואמרה, ״בוא נרקוד״ . לימים נזכרתי בשיעור הטנגו הראשון שלי, כשקראתי את תומס אוגדן, שכתב "אני מנסה שלא לקחת היסטוריה ממטופל ( באמצעות סדרה של שאלות ) ובמקום זאת לעשות כל מאמץ לאפשר למטופל לתת לי את הגרסאות המודעות והבלתי-מודעות שלו של ההיסטוריה שלו בדרכו שלו" ( אוגדן, 2001 [ 1989 ] : 141 - 140 ) . אבל רק רגע, Parada ! יש קצב ויש מקצב, ולא צעדנו עדיין ולו צעד אחד של טנגו וכבר הרחקנו עד תומס אוגדן . דומה שהמוזיקה של הפרק הזה מבקשת להתקדם לאט יותר . ראשית עליי להסביר מדוע אני כאן . ברצוני להציע אופן חשיבה מסוים על כל האופרציה, שקיבלה מאביה מולידה את השם פסיכואנליזה . אינני מציע תורה, אין בכוונתי לשרטט פרוטוקול שהוא בבחינת כזה ראה וקדש, ואינני טוען כאילו מצוי בחזקתי מתכוֹן לטיפול מוצלח, מכיוון שלדעתי אין בנמצא מתכון כזה . אשר על כן, יהיו אלו רק בגדר הרהורים . אני כאן מפני שאני מבקש לחשוב את הטנגו דרך הפסיכואנליזה, ולחשוב את הפסיכואנליזה דרך הטנגו . ברצוני לפרום את השזירה ששזורים זה בזה הפסיכואנליזה והטנגו, ולחלץ את ...  To the book