שמואל ואגג

67 ש מ ו א ל ו א ג ג דובבות : ׳אכן סר מר המוות׳ . אמרתי לבן-שיחי : ׳מימי לא יכולתי להאמין כי אמנם היה זה דבר האלוהים . אין אני מאמין בזה׳ . מתחת קמטי מצחו וגבות-עיניו המכווצות ירה האיש שישב מולי מבט יוקד לתוך עיני . הוא שתק, פתח פיו לדבר וחזר ונשתתק . ׳כך ? ׳ פלט סוף-סוף . ׳כך ? אין אתה מאמין בזה ? ׳ ׳לא׳, החזרתי לו, ׳איני מאמין בזה׳ . ׳כך ? כך ? אין אתה מאמין בזה׳, חזר אחרי בקול שהיה בו מן האיום . ושוב אני : ׳לא׳ . ׳מה . . . מה . . . ׳ — טחן את המלה בפיו פעם, פעמיים ושלוש — ׳מה הוא אפוא שאתה מאמין בו ? ׳ ׳מאמין אני׳, אמרתי לו מבלי לשקול דברי, ׳ששמואל לא ירד לסוף דעתו של אלוהים׳ . והוא, לאט-לאט כמקודם, אך בקול רפוי יותר : ׳כך ? בזה אתה מאמין ? ׳ ואני : ׳כן׳ . נפלה שתיקה בינינו . ואז אירע משהו שבדומה לו לא ראיתי לפני-כן ולאחר-מכן בימי חיי הארוכים אלא במקרים נדירים מאוד . הפנים הזועפים אשר ממולי נשתנו, כאילו עברה והחליקה עליהם יד מרגיעה . הם נתבהרו, נזדהרו, והביטו אלי נוהרים וזוהרים . ׳ובכן׳, אמר האיש בבהירות רכה הפעם, ׳אף אני סבור כך׳ . ושוב נפלה שתיקה בינינו ועמדה שעה ממושכת . בעצם הדב...  To the book