|
|
55 ה פ י כ ת ל ב פסלותה של חלוקה כמותה של זו, המחלקת את חייו של משך-זמן הזורמים והולכים אל המוות ואל הנצח, חיים שאינם יכולים להתמלא לגביהם של אלה אלא אם כן ממלאים היו את צבאם שלהם, נתחוורה לי על-ידי מעשה יום-יום, מעשה בחינת שופט ומוכיח, מוכיח בדיבור חסוּם-השפתיים ובמבט דומם, כפי שמהלך-העניינים נוהג לחרוץ ולפסוק . לא נתרחש שום דבר עוד מלבד שבבוקרו של יום לאחר התלהבות ׳דתית׳ של שחר, קיבלתי פני אורח צעיר בלתי-מוכר לי שבא לבקרני, וקיבלתי אותו כלאחר נפש . לא חסכתי ממנו כלל ועיקר סבר-פנים נאות, לא נהגתי בו קרירות יתרה על כל חבריו בני-גילו, שהיו נוהגים לבקרני שעה זו כאדם הנדרש לכל שואלי שאלות, שוחחתי עמו תוך כנות ומתן-דעת, אלא שלא ניחשתי בלבי אותו בוקר אותן שאלות שלא שאל . שאלות אלו נודעו לי לימים, כעבור זמן לא רב, מפי אחד מידידיו — הוא עצמו כבר לא היה בין החיים — נודעו לי על תוכנן העיקרי, נודע לי שביקורו אצלי לא היה בו משום מקרה, משום ביקור-אגב, אלא גורלו הוליך אותו אלי, ואלי דווקא, לא כדי להשיח שיחות- חוּלין אלא להכריע הכרעות ובשעה זו דווקא . למה אנו מצפים כשלבותינו מתמלאים ייאוש ואף-על-פי-...
To the book |
|
|