הארון של דור ראשון

130 אי קן בר יויו מדוע שאגרום להם תחושה של פחיתות ? ובכן הייתי עושה השתדלות אמיתית, נזהר ככל האפשר ממימוש הביטוי "ויקום המלפפון ויכה את הגנן", כפי שאבי היקר, יעקב, נוהג לומר . הנה, אני בנו בעל הידע / כוח, שמסביר לו עכשיו את פוקו או בורדייה, לפני ואחרי הדגים של שבת . להיות חוקר מזרחי דור ראשון באקדמיה, זה סוג של "להיות בארון" ולסבול מתסמונת המתחזה : הרגע הזה שאני מאמין בפרויקט שלי, בסטטוס שלי, ובו זמנית לא מאמין, או יותר נכון מתקשה להאמין בו . מוצא עצמי כותב ומשכתב טיוטות שלא נגמרות, שגורמות לי להרהר ולהתערער : "האם זאת באמת תובנה שלי ? ", אני תוהה לעצמי ומקשה : "האם יש לי בכלל את הזכות לטעון כך ? ואולי זה בעצם לא . . . ומה ביום שהרגע הזה יגיע ויזכירו לי שאני לא מהשבט "הנכון", ואצטרך להתמודד עם אאוטינג ( outing ) ? " . בשלבים הראשונים בלימודי הדוקטורט, כובד הארון נעשה לי ברור יותר, כשנדרשתי לכתוב את הצעת המחקר, וכך היה גם בהמשך, בניסיונות לפרסם מאמרים ראשוניים בכתבי עת אקדמיים . לא פעם נשפטתי על "גודש תיאורטי", כזה שדווקא באופן אירוני מוכיח חוסר ולא עודף, עדות כתובה המסגירה חשש סמוי, חו...  To the book