הדרך להשכלה גבוהה התחילה בברכה של אמי

און יאְּיא יבואא אסוליא בבןּא ְי אמל 117 ונשנות מצד פורעי חוק שהתנכלו לנו בדרך . הם שדדו אותנו באלימות ואנסו את נשותינו . בתוך המסע של חודשים ארוכים ברגל, הגענו למחנות זמניים בסודן, שבהם שהינו חצי שנה . גם אז היינו בתנאים קשים ושרויים בפחד שמא יגלו את זהותנו היהודית . רבים מאתנו נפטרו, ובשל החובה להצניע את זהותם היהודית בכל מחיר, הם לא זכו לקבורה נאותה . זאת הייתה טראומה גדולה עבורי ועבור משפחתי . רק חצי מהמשפחה שלי הגיע לישראל — אמי ושני האחים שלי . כל שאר המשפחה נשארה בסודן . אני זוכרת את אמי חיה שנה שלמה בדאגות לשאר האחים . שלוש שנים לאחר שעליתי ארצה, נפטרה אמי . החלטתי ביני לבין עצמי להמשיך ללמוד ולרכוש השכלה אקדמית . הכי קל היה לוותר ולומר שאני ילדה יתומה משני הורים, עולה חדשה, ועובדת לפרנסתי, ואיך אוכל להתמודד עם לימודים אקדמאיים בלי תמיכה משפחתית . אחותי הגדולה האמינה שחשוב שקודם כול אמצא מקום עבודה, כדי שאוכל להחזיק את עצמי . היא דאגה שיהיה לי קשה לבדי להתמודד עם לימודים גבוהים מבחינה כלכלית, רגשית וחברתית . אלא שהחלטתי כבר שאין שום דבר שיעמוד בפני המטרה שהצבתי לעצמי . אמי האמי...  To the book