התואר הזה מוקדש לך, אמא

אסואן אקא מויוְ י מ אמא 103 הפעם הראשונה שבה פגשתי מישהו שידע בוודאות שהוא הולך ללמוד באוניברסיטה, הייתה בצבא . הייתי כבר בחלק השני של השירות ( הפכתי תקליט, כמו שאמרו פעם ) ושובצתי ביחידה קטנה, מובחרת ודי סודית . אחד הידידים הקרובים שלי שם היה ח', לוחם בן גילי, ופטפטנו את עצמנו למוות במשך שעות רבות . הופתעתי מאוד מכך שהוא ידע בוודאות מה הוא הולך לעשות אחרי הצבא : הוא הולך ללמוד . אביו ניהל חברת הנדסה גדולה, והוא היה רביעי במשפחה של ארבעה אחים, חלקם כבר מהנדסים שעבדו בחברה . בניגוד אליי, הוא ידע בדיוק מה העתיד שלו . ח' הקסים אותי כיוון שהיה ההפך מכל מה שהכרתי עד אז . הוא ילד שמנת של גוש דן, ואילו אני נולדתי וגדלתי בבאר שבע . כמו שאבא שלי אוהב להזכיר, נולדתי בשכונת ד' צפון, ממש ברחוב בר – גיורא הידוע לשמצה . כשהייתי כבת ארבע ההורים שלי החליטו שזו לא הסביבה לגדול בה ועברנו לשכונה ב', לבתים הלבנים החדשים ברחוב בן – יהודה . זו הייתה השכונה לגדול בה ! גדלנו בשכונה שבה רוב האבות עבדו בקמ"ג . בין השעות שתיים לארבע היה משתרר כזה שקט, ובשעה ארבע היינו יורדים לרחבה, משחקים, מסתובבים עם החבר'ה, עד...  To the book