68 ובן מלּיקור וןוןל שהייתה העיר הגדולה לסידורים ולקניות שלהם . הכרנו גם את הכפרים שמעבר לכביש, ובתוך כרמיאל, עם ההתבגרות שלנו בשנות התשעים, הלכה וגדלה "השכונה של הרוסים" . "השכונה של האתיופים", לעומת זאת, נותרה שכונה שמסוכן לעבור בה בלילה בדרך הביתה . ככרמיאלים היינו המרכז בעיני עצמנו . למעשה רובנו היינו מזרחים, אבל גם את זה לא ידענו ממש להגדיר . זה היה המובן מאליו שלנו, והרגשנו בו נוח כמו פריווילגים שלא מרגישים בכוח של עצמם . חלקת האלוהים הפרטית שלי בתיכון הייתה דווקא מחוצה לו, בפינת דשא המוצלת לא רחוק ממנו, מתחת לבניין הספרייה העירונית בכרמיאל . כמו כלה המתקרבת לפגישה עם אהבתה, נמשכתי לאותו שביל בטון לבן, שנמתח כנחש פתייני, חגיגי שכזה, עד הכניסה הממוזגת לבניין המכובד של המקום השקט היחיד שהיה אז בחיי, ואין – סוף האוצרות שמסביבי לא דרשו ממני דבר . מהמבט המפקח של הספרניות הייתי בורחת דרך הדלת האחורית בקומה התחתונה של הספרייה . היא הובילה לפינת הדשא ולעץ גדול, שצמרתו סוכה . בצִלו הייתי יושבת, אני וערמת הספרים שלי — לקרוא ולכתוב ושוב לקרוא . המפגש עם יונה וולך בכרמיאל היה מפגש מקודש עם ה...
To the book