|
|
יעל ( זַרְמִי ) פּוֹיָס 208 הסיפור בן החולות מפולש לכיוונים שונים באמצעות פתחים מסוגים שונים, יציאות וכניסות, ממש כמו בית . הזרימה בין הסיפור למציאות היא כמו המבט דרך אותם פתחים, מהחוץ אל הפנים ומהפנים אל החוץ . אותו נוף נראה שונה מחלונות שונים בזמנים שונים, וכבר אינו אותו הנוף . האבן האיתנה אוצרת את הזיכרונות והיא העדות, אך עם חלוף הזמן הופכת גם היא לגרגרי חול שכל אחד מהם הוא פרודת זיכרון שניתן לצרפה לאחרות בצירופים חדשים . הבית נבנה על ידי ארכיטקט ובנאים שלכל אחד מהם תפקיד מוגדר לכאורה בתהליך הבנייה, אך בנובלה פולשים התפקידים זה לתוך זה . ממש כפי שאומרת הדמות הראשית : “אני האדריכל ואני הבית . . . “ ( בן החולות : 40 ) . למבנה נוספים חדרים, מסדרונות וקומות, והוא משנה את פניו לאורך השנים . חלקו הופך אבק וחלקו זוכה לשימור וחיזוק . ממש כמו סיפורים . דימוי הסיפור לבית או למבנה הופך אחד עם הארכיטקטורה של הרומן, עד שנכון לאפיינו באמצעות דימוי הריזום ( rhizome — קנה שורש ) של דלז וגואטרי ( 1997 Harvey ) , שכן דימוי זה מציין “אנטי – מתודה“, טקסט שאין לו ראשית ואין לו אחרית . הוא מרובה התפצלויו...
To the book |
|
|