דרור ק' לוי 54 לא רק את ייצוג החלל ואת האופן שבו הוא מאתגר את הדימוי האמנותי, אלא גם את טבעה של הריקות כמצע פני – שטח להתגלותו של חלל הייצוג . אם בעבר בד, נייר או קיר היו מצע חומרי לייצורם של דימויים, עתה, בעידן השעתוק הדיגיטלי, מושתתים הדימויים מעיקרם על המסך האלקטרוני ומופצים דרכו . המעבר מן הריקות 2 המאפשר את של פני – שטח לבנים וחלקים, כתנאי וכאתר לסימון מילוי הרִיק באמצעות רישום או כיסוי רב – שכבתיים וטמפורליים שלו, אל המיידיות של היחשפות הדימוי הווירטואלי המשוטח במסך האלקטרוני — כלומר, במישור ההתכנסות של הממשק — מעבר זה מציין את ההיפוך שחל בקונוטציה של הריקוּת ממְסַמן של פסיביות למסַמן של אקטיביות וניידות : מטמפורליות מוחלטת אל מרחביות מופשטת ומוחלטת . זהו מומנט חדש בתוך הקפיטליזם עצמו, שבו חדֵלה הריקוּת לתפקד כסימן או כסימפטום של העדר וכמצע להתגלוּת, והופכת לסימן של נוכחות טכנולוגית בלתי נראית ומצויה בכול ; מתהליך – כאפשרות אל אפשרות הרְווּיה 3 כבר – עד – תום במשמעות — חֶסר לעומת עודפות . מבחינה היסטורית וגם מבחינה אטימולוגית מציין ה"מסך" 2 . מאיר שפירו טוען שהמשטח הלבן והחלק, נט...
To the book