|
|
עובד ארכיון 52 אינה למסמן קונקרטי כלשהו . המבט עצמו יכול להפוך כך למקום - אפשר לאמץ מבט של מישהו אחר, לפנטז אותו, לצלם אותו, ואז אפשר להסתכל על המקום כאילו מישהו אחר הסתכל עליו, אפילו בזמן אחר . כשבעה חודשים לפני פינוי גוש קטיף ( ״ההתנתקות״ ) בשנת ,2005 התחלתי לצאת לצלם באזור יחד עם הצלם אלדד רפאלי . עד אותו יום נמנעתי מנסיעה להתנחלויות, אבל כאן הייתה הזדמנות והיה לי קשה לעמוד בפיתוי : זה היה מקום שעומד להיעלם, ולא נקרות בדרכנו הזדמנויות רבות לצלם מקום במצב הזה . בדרך כלל אנחנו מצלמים מקומות שכבר נעלמו . החלטנו שאנחנו נוסעים לגוש קטיף, אבל לא מדברים עם העוברים והשבים - לא רציתי לפגוש אנשים שעומדים להיעקר מבתיהם ולפתוח עימם בוויכוח פוליטי . וכשאתה לא רוצה לפגוש אנשים אתה מוצא את עצמך מסתובב באוטו, שמשמש סוג של מגן מפני הסביבה . לפני שהגענו, מה שתיארתי לעצמי כ״גוש קטיף״ היה בעצם הרבה מדשאות, שבילים שמזכירים קיבוצים, גגות רעפים אדומים, משהו שמשוּוק לנו כ״איכות חיים״ . בשטח, גיליתי שכדי להראות את המחיר הגבוה שאנשים נאלצו לשלם בגלל הפינוי, אכן היו מציגים בתקשורת תמונות מאוד יפות של הדקלים, ...
To the book |
|
|