|
|
199 הפפירוס שלה, עושה את העיון בהם לעונג עילאי . בהיותם פרומים בקצותיהם, הם משאירים מרחב ניכר להזדהות ולפרשנות אישית, ויותר מכך, להדהוד מתמשך של יפיים הסגולי, של האירוניה הטבועה בהם, של האהבה והתשוקה והארס שביטאו לפני שנקטעו והשאירו את מלאכת ההשלמה לדמיון הארוטי . "וּבְאָרִיג עָדִין כִּסְּתָה אוֹתָהּהֵיטֵב", אומר פרגמנט אחד . " [ . . . ] תִּזְכְּרוּ [ . . . ] / כִּי גַּם אֲנַחְנוּ, בִּנְעוּרֵינוּ, / הִתְנַהַגְּנוּכָּכָה . / / שֶׁכֵּן הַרְבֵּה דְּבָרִים יָפִים [ . . . ] ", רומז אחר . שלישי כמו-מסכם : "כְּלַפֵּיכֶן, נָשִׁים יָפוֹת, / אֵין דַּעְתִּי הֲפַכְפֶּכֶת", ואחֵר אומר רק "מַפִּית נוֹטֶפֶת" . לפעמים נדמה כי נקודת הקיטוע עצמה נבחרה ביד מכוונת, ביד אמן . בסוף אחד מן הארוכים והשלמים מבין שיריה הזמינים היום, כותבת ספפו : "נִרְאֶה שֶׁעוֹד קְצָת וְאָמוּת . / / אֲבָל הַכֹּל אֶפְשָׁר לָשֵׂאת, / שֶׁכֵּן [ . . . ] " . הסוד לא מתגלה, וכל אחד צריך לפנות אל עצמו ולגלותו, ממש כפי שמציעה ספפו בשיר אחר, המציג את השאלה מהו הדבר היפה בעולם : "אֵלֶּה אוֹמְרִים חֵיל פָּרָשִׁים ( . . . ) וְאֵלֶּה צִי סְ...
To the book |
|
|