למחרת, בלעדינו

196 תהיה קורבן ציד בתורה . "שְׁנֵי יְצוּרִים תְּאֵבֵי חַיִּים פּוֹרְצִים בְּרִיצָה . / זוֹאַנְטִילוֹפָּה בִּבְרִיחַת-פֶּתַע, / וְאַחֲרֶיהָלְבִיאָה מִתְנַשֶּׁפֶת וּרְעֵבָה" . זה סדר הדברים, ויש להכיר בו . "עַל הַשְּׁאֵלָה מִי אָשֵׁם, / מְאוּם זוּלַת שְׁתִיקָה", היא כותבת . ובשורות הבאות שימבורסקה מפרטת : לא אשמים השמים, לא אשמה האדמה, לא אשם הזמן . גם האדם הצופה במתרחש הוא חף מפשע, אבל במקרה שלו מופיעה הסתייגות אחת : "בְּמִקְרִים כְּגוֹן אֵלֶּה" . הסתייגות זו, האגבית כמעט, חשובה מאין כמותה . שימבורסקה אומרת בה שהאדם הוא חלק מן הטבע, אבל בבִינתו ובכוחו, המנוצל לרוב לרע, הוא גם נפרד מהטבע . היא אינה מוכנה לקבל בסלחנות את הזוועות שחוללו ידיו . האדם אינו תמים, הוא אינו חף מפשע כאותה לביאה . אבל האדם הפרטי, קורבן ההיסטוריה, ראוי כמובן לחמלה, ואין כמו שימבורסקה לדבר אליו ולתאר אותו בהומור, בתבונה, באומץ ובאהבה . בשיר "נחמה" היא אפילו מציעה להיטיב את רוחו בספרות נאיבית כמעט . "דַּרְוִין . / כְּדֵי לְהֵרָגַע קָרָא כַּנִּרְאֶה סְפָרִים . / אֲבָל הָיוּ לוֹדְּרִישׁוֹת : / שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם סוֹ...  To the book