|
|
155 בַּשְּׁאֵלוֹת, / הֵיכָן נִשְׁמָט מִמֶּנִּי הָאֵל וְכֵיצַד זֶה שֶׁעַד עַתָּה הוּא / צַר עָלַי כְּצָבָא, מְנַגֵּן לְפָנַי אֶת הָרוּחַהָרָעָה" . שפתו של ברג מבקשת מוסיקה אוורירית ומלאה יפעה, אבל גם כשזאת ניתנת לו, אין בכוחה להפיג את תחושת הדחיסוּת והמחנק העולה משיריו . שאלתו של התלוש, המפנה עורף למורשתו אך מגלה שאינו יכול להינתק ממנה, מפעמת בהם גם כשהוא מבקש להסיט את מבטו אל הטבע, אל ההיסטוריה, אל הגוף . כך בשׂיר אהבה : "הַאִם אַתְּשׁוֹמַעַת אֶת הַדִּמְדּוּמִים, / מַעֲשֶׂה עַתִּיק מְחַלֵּץ אוֹתָנוּ / מִסַּחַף הָאוֹר, מִן הַגָּלוּי . / / חֲרָסִים שְׁבוּרִים, מֻדְבָּקִים" . כך בשיר טבע : "וּמַקְהֵלַת הָאוֹרוֹת / שֶׁל הַלַּיְלָה מְחַדֶּשֶׁת אֶת הָאֹפֶק . / ( . . . ) הַאִם רָאִיתָכֵּיצַד הַקַּיִץ הוֹרֵס אֶת הָאֲדָמָה, / בְּתוֹכָהּמִתְפַּתֵּל הִרְהוּר צָמֵא כְּמוֹסְפִינָה מְרֻסֶּקֶת / הַמִּתְגוֹרֶרֶת בָּעֲצִירָה" . כך גם, להבדיל, בשיר מצמית שברג מקדיש לחברו, דוד מרכוס, שנהרג בפעולת צה"ל בחברון : "נוֹתַרְתִּי עוֹמֵד, בְּגַבִּי מְהוּמַת אֱלֹהִים, / שָׁכַבְתָּעַל אֲלֻנְקָה מֻכְתֶּמֶת . / עָטו...
To the book |
|
|