זו תמיד חבטה

152 "מִשְׁתּוֹקֶקֶת רַק אֶל עַצְמֵךְ / אַתְּתַּגִּידִי אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ / אַתְּתַּעֲנִי גַּם אֲנִי / אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ" . כביכול, כל אלה הן אמיתות נפוצות, שאינן מנוסחות באופן המאיר אותן מחדש דווקא . ובכל זאת, 'בגלל טעות אנוש' אינו צֶבר של קלישאות, גם אם כל אותן אמיתות רגש עשויות להיתפש ככאלה . מה שעושה אותן כאן תקפות, מעניינות, הוא היכולת של זכריה לשבץ אותן בתוך רצף-שצף של תודעה עירנית, מתבוננת ודעתנית בעת ובעונה אחת, העושה בכל אותם חומרי חיים שימוש שיש בו גם ממד מוסיקלי-פואטי מובהק, העומד לעצמו, ואף ממד חברתי, ממד של מחאה, שהיא ספק קיומית ספק פוליטית . כך, משקלן של החוויות האישיות מתגלה כפחוּת מכפי שנדמה בתחילה וההבחנות בין המרחב הפנימי למרחב הציבורי ולמרחב הפואטי מיטשטשות . אולי לא במקרה, שיר המדגים זאת היטב נקרא "ללא כותרת 2011 " דווקא . "תַּכְרִיכֵי בּוּעוֹת נַיְלוֹן שׁוֹמְרִים עַל יָדֵינוּ / מֵעֲשׂוֹת כָּל רַע . / הֲכִי קַל לְהִתְמַסֵּר לְאָדֹם וּלְזָהָב / מַסְפִּיק לִשְׁאֹל אֶת עַצְמֵנוּ : / מַה שְּׁמֵנוּ ? / לִהְיוֹת אֲבוּדִים, לִרְצוֹת לָצֵאת, / לָצֵאת אֶל הָרְחוֹבוֹת הָרָ...  To the book