|
|
99 יש לא מעט רגעים מבריקים בשיריה של בן יאיר . התיאור הכמו ביולוגי-אנציקלופדי של האֵם החד-הורית, למשל ( "חֲדוֹרִית : בַּעַל חַיִּים נָפוֹץ מִמַּחְלֶקֶת הַפְּרוּקִים" ) , גם אם אין בו חדשנות של ממש, הוא מדויק, משעשע ומזעזע בו בזמן, ובסיכומו של דבר, שולח בקוראים מדקרת כאב אמיתית . מדקרות כאלה מנפצות תדיר את בועות ההתבוננות האירונית של בן יאיר, שכמו-מגוננות עליה מפני היטמעות מוחלטת במציאות שהיא מתארת . כזאת היא השורה החותמת את "יום הולדת שמח לבוס" : "הַבּוֹס מְסַפֵּר בְּדִיחָה וַאֲנַחְנוּ מְהַנְהֲנִים בְּרָאשֵׁינוּ / מִצַּד לְצַד / בִּגְעִיָּה מִתְרַפֶּסֶת . / בַּבְּדִיחָה יֵשׁרוּסִי וְעֲרָבִי, / אֲבָל אֲנִי צוֹחֶקֶת מִפַּחַד" . הנה נרמס הסיכוי לסולידריוּת מעמדית . הנה הוּפנמה הדֶה-הומניזציה . למרות האירוניה, יש משהו חד וברור ונוקב בשיריה החברתיים של בן יאיר . אמנם היא מרמזת בהם על שאיפתה לחרוג אל עולם מרוּוַח יותר מבחינה רוחנית, אבל מדגישה את כוחה של המציאות למנוע זאת . אין לה כסף לקנות את אוסף שיריו של מיאקובסקי, אפילו לא את כתב-העת ששירהּ-שלה מפורסם בו, בעוד בחנות, "עֲשִׁירֵי הַכַּרְמֶ...
To the book |
|
|