|
|
66 צורני ולא באירוניה ולא בהעדפת התבונה על האופל . "גִּדְלִי לֶהָבָה, לֹא נְבַיֵּת אוֹתָךְאֵשׁ, רוּצִי לָךְ, עֲלִי בַּפְּתִיל . / אַחַר כָּךְנַעֲצֹם אֶת עֵינֵינוּ הַיָּפוֹת וְנִתְעוֹרֵר לַחַיִּים . נָמֵס כָּל יֵצֶר מָוֶת" . הרגישות הלשונית ומבטה החודר של גרוסמן מניבים לא מעט תובנות מעניינות ותמונות חזקות . משפטי החיווּי הרבים והכּנות שבה היא מתארת את חיי הרגש שלה אינם מצטרפים לתמונה חד-משמעית, אלא משאירים די מקום לקריאה מושהית, מהורהרת . עם זאת, שיריה נדמים לעתים מופשטים מעט, אולי עד כדי עמימות, ונטייתם זו לא תמיד עולה בקנה אחד עם כוונותיה . נפשה כמו-מתערטלת בפומבי ואשד המלים שב ומכסה עליה . אבל למרות החיטוט בקרביים, העֶמדה של גרוסמן בעולם אינה אגוצנטרית . בעצם, נדמה כי כתיבתה נמצאת במיטבה דווקא כאשר היא מפנה את מבטה הלאה מעצמה . יש בה להט מוסרי הבא לידי ביטוי לא רק ברגישותה לכוחנות מכל סוג, לאלימות גלויה ונסתרת, אלא גם ביציאת לבה אל הזולת . כמה מהשירים היפים בספר מציירים תמונות של דמויות אבודות שבאות אִתה במגע כמו מקרי . "אִשָּׁה עִם נְשָׁמָה עָבְרָה הַיּוֹם בָּרְחוֹב / הָיוּלָהּעֵינַ...
To the book |
|
|