הצמתים בחיי והקלאסיקה הרוסית

273 השירים הראשונים שלי, כשם שזיהיתי בהם את שיריו הליריים של לרמונטוב, שאם יספיקו לי השנים עוד אתרגם אותם לעברית . אחר-כך כבר קראתי בעצמי, והכניסה שלי לתוך עולם הפרוזה היתה דרך "וַאנְקָה ז'וּקוֹב" מתוך 'צ'כוב לילדים' . האומנם לילדים ? הייתי בת שמונה, אבל הסיפור הזה ביסס את השקפת עולמי לתמיד : המכתב של וַאנקה ל"סבא בכפר" לעולם לא יגיע והשינה המתוקה שהוא ישן לאחר ששלח אותו היא אשליה איומה, שתפוג עם שחר כשיֵעוֹר אל מר יומו . כן, צ'כוב לימד אותי שאין גואל ואין מושיע, וכדי לשרוד יצטרך וַאנקה לדאוג לעצמו . אחר-כך, כשקראתי את המחזות, הבנתי שכולנו כותבים מכתבים אף-על-פי שאנחנו יודעים שלא יגיעו לתעודתם . כולנו מתגעגעים למוסקבה שלא ניסע אליה או לאהבה הגדולה שלא תתממש . לימים, כשחקרתי ותרגמתי את מרינה צווטאייבה ( בכרך הפרוזה האוטוביוגרפית 'המסע אל הים' ) , מצאתי את הביטוי המושלם לכך בתיאור שלה למסע שערכה בילדותה אל הים הנכסף, הים שקראה עליו ב"אל הים" של פושקין . כאשר היא מגיעה אל הים הממשי - הוֹ, איזו אכזבה ! אבל הוֹ, איזו הארה : הים של פושקין - היא מבינה - לא בממשות הוא, כי אם בתוך נפשו, המוצאת ...  To the book