כל הקולות המתים מרשרשים כמו כנפיים: לורקה ובקט - שני משוררים של ההעדר

161 ולאמונה שיש משהו מעבר לגורל העיוור ולמגבלות הגוף, שמעניק לחיים את משמעותם . מכאן שיעור הקומה הטרגי של ירמה ושל גיבורים אחרים במחזותיו . לורקה מתמקד בפער בין הכמיהה להעדר . אבל אצל בקט ההעדר הוא לב העניין : הוא הנושא, הוא הגיבור בכל המחזות : העדר המשמעות בחיים, שהם המתנה ללא פשר בעולם שמהותו כאוטית . ההעדר הוא הנוכחות המוחשית ביותר ביצירתו : הוא מזכיר לי את דברי המלך הלבן ב'מבעד למראה' של לואיס קרול, האומר לאליס : "העיפי עין בדרך והגידי לי, מי הולך שם ? " - "אף אחד", עונה אליס . והמלך אומר לה : "הלוואי שהיו לי עיניים כאלה, להיות מסוגל לראות את אפאחד ועוד ממרחק כזה ! " לבקט יש כישרון מיוחד לראות את אפאחד, והגיבורים שלו שבויים בציפייה לו עד מותם . בקט, בדומה למתמטיקאים וללוגיקנים, מתייחס לאפס, לקבוצה הריקה, הלא-כלום, כאל יישות קיימת . אבל בניגוד לגיבורים הטרגיים של לורקה, הגיבורים של בקט הם אנטי- הירואיים במובהק, פרוזאיים, צבעם הוא כל צבע בתנאי שהוא אפור, וכמיהתם-ציפייתם מלוּוה בתהליך איטי של התנוונוּת עד למותם . בקט מתמקד בפרטי פרטיו של התהליך הזה . endgame-ה של התהליך מרכז את כל תשו...  To the book