וַאנקה

109 מאיכר . לא אחת כבר חבטו ברגליו האחוריות, פעמיים תלו אותו, כל שבוע הילקוהו עד שנפח כמעט את נשמתו, אך תמיד קם לתחייה . עכשיו, קרוב לוודאי, עומד סבא ליד השער, מצמצם את עיניו לעבר חלונות הכנסייה הכפרית הצבועים באדום עז, רוקע במגפי הלבד שלו, מתבדח עם החצרנית . הדִסקה שלו קשורה לחגורתו . הוא סופק כפיים, מתכווץ מקור, מצחקק כדרך הזקנים, צובט פעם את החדרנית, פעם את המבשלת . ״כלום לא נריח לנו קצת טבק ? ״ הוא אומר, מציע לנשים את קופסת הטבק שלו . הנשים מריחות ומתעטשות . הסב יוצא מכליו מרוב הנאה, פורץ בצחוק מצלצל וקורא ״משך חזק : קפא ונדבק ! ״ נותנים להריח טבק גם לכלבים . קשטנקה מתעטשת, מטה את פרצופה, וסרה הצדה, נעלבת . ויון, מתוך יראת כבוד, אינו מתעטש ומכשכש בזנבו . ומזג האוויר נפלא . האוויר שקט, שקוף ורענן . הלילה אפל, אך רואים את כל הכפר על גגותיו הלבנים וסלסולי העשן המיתמרים מן הארובות, את העצים המוכספים מכפור, את ערימות השלג . כל הרקיע זרוע כוכבים הקורצים בעליזות, ושביל החלב מצטייר כה בבהירות, כאילו רחצו אותו לפני החג ושיפשפו בשלג . . . ואנקה נאנח, טבל את הציפורן והמשיך לכתוב : ״ואתמול החט...  To the book