פרק רביעי: "הדלת פתוחה" — חלל הקליניקה

111 חיים — חשה ביטחון, והיא מסוגלת לשיר, למלא את ייעודה : "וְשָׁרָה / וְשָׁרָה / בִּשְׂפַת פֶּרַח / 'סַלְסִלֵּי-כֶּסֶף'" . שפת הציפור איננה ציוץ של ציפורים, כמצופה, אלא דווקא שפת פרחים, ומעניין הדבר שהחדר, במידותיו המצומצמות, מאפשר האזנה בקשב דק לקשר הנרקם במשבצת, ומפנה את הדוברת אל הסמוך והמצוי : ערוגת הגן וסלסילי הכסף, פרח נפוץ שפריחתו רב עונתית . אל מול החוויה הנפלאה המתוארת בשיר "משהו נפלא", השיר "משהו אתמול" מנוסח כתגובה מאוחרת לאותו האירוע עצמו . כקודמו, גם בשיר זה מופיע תיאור המקום, אך הפעם אין זו "מִשְׁבֶּצֶת קְטַנָּה" כי אם "סַף הַדֶּלֶת / הָאַחֲרוֹנָה" . ללא קשר למיקומה הממשי, כינוי הדלת "אחרונה" מרמז כי היא חוצצת בינינו לבין משהו שהוא אחרי האחרון, כלומר שאין מדברים עליו . לצידה יושבת כלבה, בדומה לכלבות השחורות הדולקות אחר הפייטן וחברו בקנטו הארבעה-עשר של 'הקומדיה האלוהית' לדנטה . ככלל, כפי שציינה עדה ברקאי, יש נוכחות כלבית בולטת בשלושת הקבצים הנדונים — כלב לבן, כלב מביט ואף כלבה אחת חוקרת ארצות, בת לוויה קבועה לדוברת בשירי 'עֲדִי' . 27 ב"משהו אתמול" מעניקה הדוברת לכלבה שלושה...  To the book