פרק ראשון: ילדות בבגדד

14 "הילד הל ך, הילד הלך", אימא שלי צעקה . סביבי הייתה התרוצצות גדולה . מישהו יצא להזעיק את הרופא היהודי שגר לא רחוק משם . הייתי תינוק בן יום או יומיים, ואיני זוכר מכך דבר, אך אירועי הימים האלה סופרו לי אין - ספור פעמים, בעיקר על ידי אימא שלי . השנה הייתה 1939 . נולדתי בשבעה עשר בינואר, והרפואה אז הייתה שונה לגמרי . אימא ילדה בבית, בעזרת מיילדת, כפי שהיה מקובל אז ללדת . בעודי יילוד רך שרק נולד אימא הבחינה שאני מכחיל ומצבי מידרדר . הרופא אבחן הרעלת דם והיה צורך דחוף להחליף את כל הדם בגופי . הדרך הבטוחה ביותר באותם ימים, ללא בית חולים נגיש או מעבדה, הייתה לקחת מנות דם מאימא שלי . וכך נעשה . לאט לאט התאוששתי וגדלתי . ומאימא שלי שמעתי שוב ושוב במהלך חיי, "אתה חי מהדם שלי" . והיא חזרה על כך, "אל תשכח, אתה חי מהדם שלי" . נולדתי בעירק וגדלתי עד גיל 11 בבגדד, בשכונה מרכזית בעיר . מאוחר יותר עברנו לשכונת קאראדה היוקרתית . הייתי הבן הבכור ואחריי נולדו לאימי ארבע בנות - שוהם, זמירה, דליה ותקווה . אורח החיים שלנו, המשפחות היהודיות, ושל הערבים שסביבנו, היה דומה מאוד . גם אנחנו, גם הם, היינו מסורתיים...  To the book