פרק חמישי: אלימות אלוהית עודפת בשירת מאיר ויזלטיר

232 | מחשבות מיותרות : עודפות בספרות העברית 1907 – 2017 בלבי, זה פשר התיאור העלוב של האבות, האמהות והילדים, ותהיתי על תהליך ההמרה הזה של המחאה ללשון קללה ועלבון . עם זאת, נזכרתי במריון שתיאר את מעשה האמנות כהתמודדות עם הבלתי-נסבלות של הנִראוּת שתוקפת אותך . עם זאת, עדיין לא יכולתי להתעלם מן ההיקסמות הרבה מלשון התפילה, ומשמחת האופוריה שלא העידה רק על ה׳אחרים׳ אלא התממשה בגוף השיר וכמו בגוף היוצר . ואז ויזלטיר, במפתיע, כמו נענה להתעקשות שלי : ׳אכן, מגיל צעיר קראתי בתנ״ך, ובגיל אף הפכתי לחובב ארכיאולוגיה . לילה אחד אפילו יצאתי עם חבר לחפירה פרטיזנית בגבעת נפוליאון׳ . ולאחר שתיקה ארוכה המשיך : ׳כן, היתה היקסמות . . . אך אין זה אומר שאם אני מוקסם ממשהו הוא הופך בהכרח לשלי . . . ׳ . והנה לראשונה חשתי שאני מבינה לעומק את דברי מריון, המתאר את מעשה האמן כמי ש׳סובל מהתנגדות לעודף זה [ של הנתון ] , עד שהוא גורם לו 5 ולראשונה התפענח להחזיר את ראותו׳, ומוסיף : ׳ ( כפי שגורמים להחזר של גזל ) ׳ . לי המשא ומתן הסבוך שוויזלטיר מנהל בשירו עם שאלת ה׳גזל׳ – של הלשון ושל המקום : ׳העובדה שדבר-מה מקסים אותי׳...  To the book