מ'חיוך הגדי' עד 'רצח'

245 ככה צריך לעשות חיילים 359 "המציאות החיצונית" נדחית בשאט נפש, והתיאטרון ובקיבעון . כמפלט אינטלקטואלי ואידיאולוגי, "בועה" מבודדת בעלת כללים משלה, מוצג כמציאות אפשרית יחידה . בעוד שמושג המפתח בדמויות של רז ומונדי מהתקופה הקודמת הוא כפילות, אצל לאור ולוין הוא נתק, פיצול, מצב סכיזופרני . הדמויות אינן "מתמעטות" - הן חסרות כוח ומשמעות מלכתחילה, מבוטלות באופן דרמטי כדי לבטלן מבחינה רעיונית ואידיאולוגית . לעומת הדמויות בתיאטרון, הדמויות הקולנועיות קרובות יותר לאופני הביטוי הפלסטיים ולעיסוקם בדימויי גוף, מיצובו ( חיוך 360 בניגוד לדמויות התיאטרוניות, הגדי ) ופירוקו ( עונת הדובדבנים ) . הן עדיין מתאמצות לשמר את עצמן : אם את דימוין העצמי כ"כובש נאור" ( חיוך הגדי ) ואם את עצם קיומן, גם תוך מודעות למותן ( עונת הדובדבנים ) . שבירת הריאליזם מתפרשת פחות כשבר בייצוג המציאות, ויותר כביטויו של השבר המתחולל במציאות עצמה, מציאות הכיבוש . בתגובה לו, דמות החייל הישראלי מתנתקת מהמציאות ולכן גם מהיומרה הריאליסטית . כמו בתקופות קודמות בקולנוע הישראלי, חייל הכיבוש גם הוא קורבן - אך הפעם כשה לעולה . הוא מעוצב כ...  To the book