|
|
156 צביה ליטבסקי שָׁם תָּבֹאנָה תְּקַנֵּנָּה צִפֳּרִים רַחֲבוֹת כְּנָפַיִם [ . . . ] וְגֶפֶן אַדֶּרֶת מִסְתַּבְּכָה עַל כָּתְלֵי הַמְּעָרָה הָרְחָבָה עוֹד אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ רַעֲנָנִים בְּאִבָּם וְכִבְדֵי עֲנָבִים . מְקוֹרוֹת אַרְבָּעָה מִשְׁתַּפְּכִים וּמְלֵאִים הַמַּיִם הַזַּכִּים קְרוֹבִים אֶחָד לְאֶחָד, מִתְפַּתְלִים הֵנָּה וָהֵנָּה ; וְכָרִים רַכִּים מִסָּבִיב מְעֻלָּפִים הַסִּגְלָה וְהַקִּסּוֹס [ . . . ] 177 עונג אלמותי, שמעצם הגדרתו חייב להיות צפוּן מפני העולם, הוא משאלה אנושית ראשונית, משאלת החזרה אל רחם האם . מושג זה של גן-עדן הוא ראשוני, אפריורי לכל ניסיון וחיוני לתרבות ולנפש . ואמנם, קיימים בחיינו רגעים שבהם אנו "שבים" לגן העדן הקדמון . אך עונג זה עומד בקונפליקט יסודי עם חיי התודעה, עם הזיכרון, שהוא הנכס החשוב ביותר של האדם . אודיסאוס נמצא בגן עדן זה כבגלות, שופך דמעות על החוף כמבקש "אֲבֵדָה עוֹלָמִית עַל פֱּנֵי אֶרֶץ נָכְרִיָּה", בלשונו של ביאליק, אך שלא כביאליק, הוא מבקש את מקומו האנושי "אצל החלון" עם אשתו, כאדון ביתו ושליט ממלכתו . הוא מבקש את מקומו בחיים בני התמותה ולא באִ...
To the book |
|
|