אלקסיס דה־טוקוויל והשאלה העתיקה/חדשה אודות דעת־הקהל

113 הדמוקרטיה ואויביה מספר רב של אנשים "סבלנים" יותר מהאדם היחיד, או בהכרח ממתנים זה את זה . על פי היגיון דמוקרטי שכיח, הדעות של הרוב תמיד מתנקזות ל"מרכז", לסוג של פשרה אידיאולוגית המונעת את הקיצוניות ואת האלימות : הרוב תמיד נוטה לקו האמצע . בניגוד גמור לכך, טוקוויל רואה בשלטון הרוב עיקרון מסוכן, היות ובני האדם המתקבצים יחדיו אינם נוטים ליתר סובלנות או ליתר בינה מאשר יחידים . נהפוך הוא : אראה בהמשך שעבורו דעתו של הרוב תמיד יותר מסוכנת מאשר דעתו של היחיד, ועלולה אף לרמוס את חירות מחשבתו של הפרט . טוקוויל שואל, במונחים פוליטיים, אם ניתן למזער את הנזקים של "עריצות הרוב", אם ניתן לטפל פוליטית בסטייה זו . בהשראתו של מונטסקייה, טוקוויל ביקש למצוא לאותו כוח של הרוב כוחות-נגד שיבואו לאזן ולמתן אותו . שכן, כיאה למסורת הליברלית, הוא סלד מכל "כוח כול-יכול", שנראה לו "דבר רע 115 טוקוויל הקדיש פרק שלם לכוח "שממתן את עריצות ומסוכן" . 116 בין הכוחות הממתנים הוא מנה למשל הרוב בארצות-הברית" . את "העדר הריכוזיות המנהלית" או "הרוח המשפטנית בארצות- 117 בסוף הכרך הראשון הוא חזר לסוגיית מקומו של הרוב הברית"...  To the book